לוי אפריים נ' לוי שמעון ז"ל ואח'

פסק דין

לפניי תביעה שטרית. תחילתו של ההליך בבקשה לביצוע שיק ע"ס 40,000 ₪ שזמן פרעונו 16.11.06. אשר הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. הנתבעים 3-1 הגישו התנגדות לביצוע השטר והדיון עבר לבית המשפט. בהחלטה שניתנה ביום 19.7.09 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן ונוכח סכומו של השטר נקבע כי הדיון יתברר בהליך של סדר דין מהיר.

בתחילה הוגשה התביעה (בקשת הביצוע) כנגד הנתבעים 3-1 ואביהם של נתבעים אלה, מר לוי שמעון ז"ל. בהמשך הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, בגדרה ביקש להוסיף את מר לוי שרון, אחיהם של הנתבעים 3-1, כנתבע נוסף וכן ביקש להוסיף עילות תביעה. בהחלטה שניתנה ביום 17.5.10 אושרה הבקשה. בדיון שנערך בפני כב' השופט שמיע ביום 8.12.10 נמחק הנתבע, מר לוי שמעון ז"ל, בהסכמה, וניתנה הוראה להגשת תצהירי עדות ראשית. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יועבר התיק לדיון בסדר דין רגיל. כן הוסכם כי "ימונה מומחה לכתב יד אשר יקבע האם החתימה הינה של שמעון לוי או של שבתאי לוי או של שרון לוי או של ביטון דוד או של לוי אפרים וכן יקבע אם הכיתוב על גבי השיק נעשה על ידי מי מהם ועל ידי מי נעשה הכיתוב". כמו כן, נקבע כי "חוות הדעת של המומחה תהיה מכרעת לעניין זהות החותם על השיק וזהות מי שכתב את יתר הכיתוב עליו".

הנתבע 4, שרון לוי (להלן: "שרון"), לא הגיש כתב הגנה וביום 9.4.13 ניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה.

תמצית טענות הצדדים

כתב התביעה המקורי (הבקשה לביצוע שטר) הוגש כנגד הנתבעים 3-1 (להלן: "הנתבעים") וכנגד שמעון המנוח ונטען בו, כי שמעון ז"ל העביר המחאות לתובע לשם הבטחת הלוואה שנטל בנו שרון ולפיכך חייבים היורשים עד גובה המנה שקיבלו מהעזבון. בכתב התביעה המתוקן טען התובע, כי בתחילת חודש נובמבר 2006 פנה הנתבע 1, שבתאי לוי (להלן: "שבתאי") למר דוד ביטון (להלן: "ביטון") וביקש ממנו הלוואה בסך 40,000 ₪. ביטון השיב לשבתאי שאין ברשותו סכום כה גדול, אך הבטיח לעזור. על פי הנטען, ביטון פנה לידידו, התובע, אפרים לוי (להלן: "התובע" או "אפרים"), וביקש כי יעמיד לשבתאי הלוואה בסך 40,000 ₪ שביטון יהיה ערב לה. התובע, שהכיר את הנתבעים איתם גדל באותה שכונה, הסכים. לטענת התובע, ביום 16.11.06 נסעו הוא וביטון לבית העסק של שמעון לוי ז"ל, אביהם של הנתבעים, שם נפגשו עם שבתאי ועם אחיו שרון ומסרו להם 40,000 ₪ במזומן. התובע טען כי לאחר שביקש בטוחה להשבת ההלוואה, נכנסו שבתאי ושרון לבית העסק ויצאו כעבור זמן קצר כשבידם השיק שבנדון. התובע טען עוד, כי כעבור תקופה מסויימת סיפר לו ביטון כי הסתכסך עם שבתאי ושרון וכעת שבתאי מסרב להשיב את ההלוואה. בינתיים נודע לתובע ולביטון כי אביהם של הנתבעים הלך לעולמו ולפיכך החל התובע לנקוט בהליכים כנגד הנתבעים לפרעון השיק.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי החתימה על השטר הנחזית להיות חתימתו של שמעון לוי ז"ל, אינה חתימתו וכי מדובר בזיוף שנעשה במטרה להוציא כספים במרמה מהמנוח או מיורשיו. הנתבעים טענו, כי לאחר פטירת אביהם, הגיעו התובע או שלוחיו למינימרקט אותו מנהל שבתאי בפעמים שונות והציגו לשבתאי את השיק כאשר פרטיו השונים, לרבות סכום השיק ושם הנפרע, חסרים בו, ודרשו תשלום סכומים שונים. לטענת הנתבעים, שבתאי דחה את דרישות התובע והאחרים לשלם, בידיעה שהשיק מזוייף. על פי הנטען, שבתאי סבר שהתובע ויתר על ניסיונו לגבות כספים במירמה, אך ביום 25.7.07 נשלח אליהם מכתב מבא-כוחו הקודם של התובע בו הוא דורש את תשלום השיק שבנדון ושיק נוסף על סך 1,460 ₪. לטענת הנתבעים, ביום 1.8.07 הגיש שבתאי תלונה במשטרה בגין גניבה, קבלת דבר במירמה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר (נספח ט' לכתב ההגנה). הנתבעים טענו, כי רק לאחר שהוגשה התנגדות לביצוע שטר והתובע הבין כי לא יוכל להיפרע באמצעות השיק – לגביו טען בבקשה לביצוע כי הוא נמסר לו על ידי שמעון ז"ל להבטחת הלוואה שנמסרה לשרון – ביקש התובע לתקן את כתב התביעה בניסיון לכרוך את שבתאי בחיוב כספי, תוך העלאת טענה חדשה כאילו שבתאי ושרון הם שמסרו לתובע את השיק. שבתאי הכחיש בכתב ההגנה כי מסר את השיק לתובע או לביטון או כי קיבל מהם הלוואה וטען כי החתימה על גבי השיק אינה של אביו המנוח ולא ידוע לו מי חתם עליו.

חוות דעת המומחה

מתוקף הסכמת הצדדים בדיון מיום 30.1.11, אשר קיבלה תוקף של החלטה, מונה מר יונתן נפתלי כמומחה לזיהוי כתב יד (ר' החלטה מיום 23.2.11).

המומחה בחן דוגמאות כתב וחתימה של מר אפרים לוי, מר דוד ביטון ומר שבתאי לוי וכן דוגמאות חתימה הנחזות להיות של המנוח שמעון לוי ז"ל ודפי דוגמאות הכתבה של מר שרון לוי. בפרק הממצאים קבע המומחה כי קרוב לוודאי ששמעון לוי לא כתב את כתב המחלוקת וקיימת אפשרות סבירה שגם לא חתם את חתימת המחלוקת. לגבי אפרים לוי קבע המומחה כי קיימת אפשרות סבירה שכתב וחתימת המחלוקת לא נכתבו על ידו. בעניינו של שבתאי לוי קבע המומחה כי קרוב מאוד לוודאי שכתב וחתימת המחלוקת לא נכתבו על ידו, ולגבי שרון לוי קבע כי קרוב לוודאי שלא הוא שכתב וחתם על גבי השיק (הגם שסייג קביעתו בעניינו של האחרון, שכן לא הומצאו דוגמאות אקראי של שרון לוי, אך הוסיף כי לא סביר שהמצאת דוגמאות אקראי ממר שרון לוי תשנה את מסקנתו נוכח השונות בתכונות כתב שאינן משתנות בנקל). המומחה קבע כי קיימת אפשרות סבירה שכתב וחתימת המחלוקת נכתבו על ידי דוד ביטון, וזו היתה מסקנתו בסיכום חוות הדעת.

כאמור לעיל, בהתאם להסכמת הצדדים חוות הדעת של המומחה היא מכרעת לעניין זהות החותם על השיק וזהות מי שכתב את יתר הכיתוב עליו. נוכח הסכמה זו, נראה כי די היה בקביעות שבחוות הדעת על מנת להכריע כי דינה של התביעה להידחות, אך לא אסתפק בכך ואדון בעניין לגופו.

דיון והכרעה

חתימה על שטר היא תנאי להטלת חבות שטרית (סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). חתימה מזוייפת אינה מטילה חבות על מי שהחתימה נחזית כשלו (סעיף 23 לפקודת השטרות). אם מתברר כי חתימה מסויימת היא מזוייפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ואין נבחנת שאלת היקפה של חבותו (ש' לרנר, דיני שטרות (מהדורה שניה, 2007), עמ' 410).

הנטל להוכיח כי החתימה על השטר היא חתימתו של המנוח מוטל על התובע: "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" (י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983), בעמ' 50 ובעמ' 324). מכאן, שעל התובע הנטל להוכיח כי המנוח הוא שחתם על ההמחאה.

בענייננו, לא עלה בידי התובע להוכיח כי המנוח הוא שחתום על ההמחאה. אין בפנינו עדות ישירה של החותם או עדות כלשהי של מי שנכח במעמד החתימה. התובע לא טען כי ראה את המנוח חותם על גבי ההמחאה. להיפך, על פי גירסתו של התובע, שבתאי ושרון נכנסו לבית העסק ויצאו כשבידם השיק שבנדון כשהוא חתום. מעדותו של שבתאי עלה, כי במועד שבו על פי טענת התובע נמסר השיק, היה אביו חולה מאוד, רתוק למיטתו וזמן קצר לאחר מכן נפטר (ר' עדותו של שבתאי, עמ' 25-24 לפרוטוקול). מכאן, שאך ברור שבמועד שעל פי הנטען נמסר השיק לא היה המנוח בבית העסק ולא חתם שם על השיק שבנדון (וזאת עוד בטרם אתייחס לשאלת עצם קיומו של המעמד בו על פי הנטען נמסר השיק). זאת ועוד, בחינת דוגמת החתימה שנמסרה לבנק ודוגמאות השיקים, שצורפו לתצהירו של שבתאי, מלמדות כי החתימה על גבי השיק שבנדון שונה באופן מהותי מחתימתו של המנוח. די בדברים אלה כדי לקבוע כי לא הוכח שהמנוח הוא החתום על גבי השיק (השווה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, בפסקה 15 לפסק הדין). בענייננו, כאמור, מצטרפת לדברים אלה קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, לפיה קיימת אפשרות סבירה שהמנוח לא חתם את חתימת המחלוקת וביטון הוא שחתם. כפי שצויין לעיל, על פי הסכמת הצדדים קביעתו זו של המומחה מחייבת. אשר על כן ונוכח כל האמור, יש לקבוע כי המנוח אינו חתום על השיק וכי חתימתו זוייפה, ולמצער, לא הורם הנטל להוכיח כי המנוח הוא שחתום על השיק ומכאן שאין גם לחייב את יורשי המנוח בגין השיק שבנדון.

התובע טען, לחילופין, כי מדובר בחתימה בהרשאה בהתאם לסעיף 92(א) לפקודת השטרות. אם לא היתה הרשאה, כך נטען, הרי שבהתאם לסעיף 25(א) לפקודת השטרות שרון או שבתאי אחראים באופן אישי לתשלום ההמחאה אם מילאו אותה בהעדר הרשאה של המנוח, ולחילופין יצרו כלפיו מצג שווא כי ההמחאה תקינה, רימו אותו ואף דאגו להסתלקות שרון מהירושה בחוסר תום לב.

הנטל להוכיח כי ניתנה הרשאה לחתימה מוטל אף הוא על התובע. בענייננו, כלל לא הוכח שניתנה לשבתאי או לשרון הרשאה לחתום על השיקים. לא הוכח גם כי מי מהם חתם על גבי השיק. טענה זו אף מנוגדת לקביעות המומחה ואינה עולה בקנה אחד עם יתר הראיות הקיימות. בהיעדר בדל ראיה למתן הרשאה, אין לחייב את המנוח או עזבונו בגין השיקים.

גם טענותיו הנוספות של התובע בנוגע למצג שווא שיצרו כלפיו שבתאי או שרון דינן להידחות. בעניין זה אקדים ולומר, כי אין בידי לקבל את גירסת התובע בנוגע למתן הלוואה לשבתאי ולנסיבות מסירת השיק. משאין לקבל גירסה זו, ממילא שאין לקבל את הטענה לעניין מצג השווא שכביכול נוצר כלפי התובע, ולהלן אפרט.

לאורך ההליך הועלו על ידי התובע גרסאות שונות לגבי נסיבות מתן השיק והכיתוב עליו. כאמור, בבקשת הביצוע טען התובע כי שמעון המנוח העביר המחאות לתובע "לשם הבטחת הלוואה שנטל בנו שרון לוי". בכתב התביעה המתוקן לא שב התובע לטעון כי ההלוואה ניתנה לשרון אלא טען, כי שבתאי הוא שפנה לביטון בבקשה לקבלת הלוואה וביטון מצידו פנה לתובע בבקשה שייתן לשבתאי הלוואה בסך 40,000 ₪. ביטון טען בתצהירו (סעיף 6 לתצהיר) ובעדותו בבית המשפט, כי שבתאי פנה אליו לקבלת ההלוואה (עמ' 24, שו' 3) וכי הכסף ניתן לידי שבתאי (עמ' 21, שו' 4-1). התובע בעדותו טען, לעומת זאת, כי ביטון פנה אליו ואמר לו ששבתאי ושרון ביקשו הלוואה בסך 40,000 ₪ למספר חודשים וכי "דוד [ביטון] רוצה לעזור לשרון באיזה עניין" (עמ' 15 לפרוטוקול, שו' 5-2; הדגשה שלי – ע.א.). הנה כי כן, בתחילת הדרך טען התובע כי המנוח מסר לו המחאה כנגד הלוואה שניתנה לשרון ובהמשך ההליכים, וכאשר בפיו גם טענה כי שרון הסתלק מחלקו בירושה שלא בתום לב, שינתה הגירסה פניה ונטען כי ההלוואה ניתנה למעשה לשבתאי.

הן התובע והן ביטון טענו כי עיסוקם אינו במתן הלוואות וכי ההלוואה ניתנה על רקע היכרות "מהשכונה". נשאלת השאלה מדוע יטרח ביטון ויפנה לתובע על מנת לתת הלוואה לשבתאי, שההיכרות עמו שטחית, יבוא אליו לבית העסק וייתן לו סכום ניכר ללא הסכם כתוב וכנגד שיק שלא נבדק לאותו מועד? על פניו, גירסת התובע מעוררת תמיהות, המתחזקות נוכח הסתירות והשוני בין הגירסאות השונות שהועלו במהלך ניהול ההליך. כאמור, שבתאי הכחיש כי קיבל הלוואה מהתובע או מביטון וכי מסר להם את השיק בנסיבות כלשהן. לטענתו, היכרותו עמם שטחית (עמ' 34, שו' 5-3), הוא מעולם לא נזקק להלוואה (עמ' 25, שו' 28; עמ' 31, שו' 29-26; עמ' 34, שו' 12-11) ואין כל הגיון בטענתם שנתנו לו 40,000 ₪ כפי שנטען על ידם.